עם יציאתם של הילדים משתנה תחושת הבית ואנו נותרים מול מרחב פיסי גדוש בזכרונות שהתהוו כחלק מהשינויים העוברים עלינו ועל המשפחה במשך הזמן. מרחב זה אינו נשאר ריק לעולם ויש צורך ומקום להקדיש לו מחשבה, ולהגדירו מחדש.
מעבר-הילדים מהבית אל החוץ מציע לנו אפשרות ליצור קשר עם הילדים במרחב החיצוני והביתי באופן שונה. במהלך הזמן משתנים היחסים בזוגיות ובקשר עם הילדים כחלק מהגדרה שונה של מיקומו של כל אחד מהם בחיים, כהשתקפות של השינויים אותם מציע לנו מהלך-החיים.
המשימה שלנו היא לראות כיצד אנו שומרים על המרחב הנפשי שנוצר במשך-הזמן ויוצרים רציפות של זמן ומקום בתוך הבית הפיסי והנפשי כאחד, באמצעות השינויים שניצור בחללים בתוך הבית.
במצבים אלו אנו מתבוננים על מה שחסר ויכולים להפעיל מולו את היצירתיות שלנו ואת היכולת להתחדשות ולשינוי על מנת להפוך את המרחב הריק למרחב של יצירה ועימה חיים חדשים.
השינוי במרחב דרך הגדרה חדשה של חללי-הבית מאפשר לנו להגדיר מחדש את עצמנו בנוסף על החשיבות של ההמשכיות ורצף-החיים בקשר שלנו עם הילדים ועם עצמנו.
שינוי זה אינו מציע מחיקה של הזמן והמרחב שהיה, אלא יצירת המשכיות ורצף של העבר וכל מה שהיה בו אל ההתחדשות, אל מה "שנהייה".
זוהי הגדרת המרחב שכמוה כבחירה של בגד חדש האמור לעטוף אותנו בנעימות.
התכונה השכיחה ביותר של בני-האדם היא ההצמדות להרגלים שלהם תוך המנעות וחשש משינויים.
עם יציאת-הילדים, במהלך השינוי של המרחבים בבית, נמשיך לשמור על ההרגלים שלנו בתוך המרחב החדש והמשתנה של החיים.
יש לזכור כי:
שינוי המרחב אינו דורש מאיתנו לשנות את ההרגלים האהובים עלינו.
שינוי הוא אינו מחיקה של מה שהיה אל תוך החדש שיהייה, כי אם יצירה של נדבך נוסף
ברצף-החיים שלנו.
השינוי הינו רצוני, ואינו מוחק את הזכרונות שהצטברו במרחב הביתי. השינוי מציע לנו דרך לחוות ולהתערע בחיים ולא בתוך מרחב-הזכרונות הכולא אותנו שאינו מאפשר לנו ליצור התחדשויות בזמן.
עם התבגרותם של הילדים ויציאתם מהבית, שינוי המרחב הביתי נעשה עבור ההורים והילדים כאחד, וטבעי הדבר שנוצרים קשיים הן אצל ההורים והן אצל הילדים. הילדים מרגישים כי אין חזרה למה שהיה, ולעתים אף מביעים כעס אל מול התחושה שהבית איננו.
ההכרה כי השינוי חל לא רק במרחב הפיסי, אלא גם במרחב הנפשי שבמרכזו מתנהלים הקשרים בין ההורים לילדים הינה חשובה לשני הצדדים. השינוי הפיסי מגדיר ומזמין את הילדים ליצור קשר שונה עם עצמם ואיתנו. קשר המבוסס על ההכרה ההדדית שלנו בהם כאנשים נפרדים ובוגרים, ללא ההתמקדות בהם כילדים שלנו בלבד, בדומה לשינויים הפיסיים במרחב הביתי שעשינו במשך השנים בכל שלב בהתפתחותם של ילדינו, דרך ההכרה בשינוי-הצרכים המתבקש בתקופות השונות בחייהם.
תהליך זה מציע לנו לעצב עבור הילדים שיצאו מהבית מרחב פיסי / חדר / יחידת-ארוח, אליו יוכלו להגיע לעתים כדי למצוא מנוחה מההתמודדויות השונות להם הם נדרשים כבוגרים. בהמשך, עם לידת-הנכדים נציע בתוך הבית שלנו מרחב המתייחס לשינוי זה כחלק מההכרה שלנו בתכונת-החיים הרלוונטית דרך המקום והזמן בו הם מתרחשים.
היכולת שלנו כהורים להציע במהלך-החיים מרחב פיסי שונה מהרגע בו יצרנו עבור ילדינו מאז הולדתם מרחב של חדר-ילדים, כך באופן מקביל בעת-הולדת הנכדים אנו יוצרים מרחב פיסי דומה עבור הילדים שלהם, דרך זו מהווה הצעה ליצירה של רצף והמשכיות בקשר של זמן ומקום.
תכנון ועיצוב מחדש של הבית לאחר עזיבת-הילדים תאפשר הגדרה מחדש של היחסיות בין המרחב של ההורים, לבין המרחב המוקדש לילדים ולנכדים המגיעים מעת לעת.
הדגש צריך להיות מושם על הנוחות של ההורים ועל תחושת-המרחב שלהם, בהתייחס לנקודת-הזמן ובמבט לשנים הבאות, לעיסוקיהם, לפרטיות של כל אחד מהם ולמרחבים המשותפים.
חלוקה זו מתייחסת להיבטים הפונקציונליים הנדרשים בהתאם לשינויים המתרחשים לאורך הזמן, ובאותה עת גם התייחסות להיבטים האסתטיים והעיצוביים של הבית.
טקסט: שרית ספירו מעצבת פנים, מתוך שיחות עם הפסיכותרפיסט- מטפל באומנות ד"ר מיכה קטן
עריכה: חנה עברי